Breaking The Ice 2013 The Team is ready to go

Breaking The Ice 2013

Breaking The Ice 2011 - Yearbook photo

חוויות מהמסע- מאת מנאר ריאן

אני כותבת כעת לא רק לקיים את הבטחתי אלא לשתף אתכם בחוויה הגדולה שחוויתי , האמת אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך לסיים, כל פעם אני רוצה לכתוב, אני מתרגשת מחדש ונזכרת בפרטים קטנים אך חשובים שעברו עלי במסע.

אתחיל בלסכם את החוויה, מבחינתי היה מדהים, ענק מיוחד אני לא חושבת שאזכה לחוות חוויה כזו בעתיד.
לצערי אני לא אוכל לתאר את כל ימי המסע יום ביומו למרות שכל יום יש לו את הקסם המיוחד שלו.
"הטבע עושה את שלו" התיזה של אולפת המדריכה שלנו, לפי דעתי אחרי המסע כן הטבע באמת עשה את שלו.. הקשר והדינאמיקה שנוצרה במשלחת היא כמו בניין יש לה בסיס באדמה ואז בסיס על פני שטח האדמה ומשם מתחלים לעלות ..וכך היה הכרנו אחד את השני שתפנו בעבר שלנו ומשם הקשר הלך והתחזק והאימון נבנה .
אני לא הייתי מתארת לעצמי שיבוא יום ואצא למסע עם אנשים שהם לא חברים שלי ולדבר אתם על נקודות רגישות כמו ערבים בישראל או ערבים ישראלים, הפלא מבחינתי הוא בהרגשת הנוחות שנוצרה עם הזמן והאי נעימות שנעלמה מפעם לפעם שמעלים את הנושא הזה או כל נושא אחר שקשור ליהודים וערבים, הרי נושאים כאלה עולים כל הזמן בכיתה בלימודים, במקום עבודה, ברחוב,איפה לא?! השאלה היא איך אתה מגיב? הרי לא בא לך שהבוס שלך יעיף אותך מהעבודה בגלל דעות פוליטיות אז אתה מעדיף לדלג לפעמים, או שלא בא לך לריב עם חבר שלך מהלימודים כי למרות השוני בדעה הפוליטית אתם תשבו יחד על אותו ספסל באוניברסיטה ואולי תעשו דו"ח יחד אז גם מדלגים וכך הלאה. לא חסרות דוגמאות. בקסם של הטבע זה לא קיים. אתה כן תגיד מה שאתה חושב והצד השני יקשיב לך ויהיה מה שנקרא דיאלוג (שבימים אלו לא קיים... ). תסביר את עצמך יבינו אותך...וכאן אני רוצה לתת דוגמה קצרה מהמסע שלנו: באחת המשימות התבקשנו לצייר דגל שיציג אותנו כקבוצה ויציג כל אחד ואחת מאיתנו. התחילו מלא רעיונות יצירתיות כמו למשל לצייר דוקים (דוקים יסמנו דו-קיום),ראש פתוח (לסמן אנשים עם ליברלים) , אוזניים (לסמן הקשבה ) ... עד שעלה הרעיון להוסיף את דגל מדינת ישראל וכאן כמובן היו חילוקי דעות. היו ערבים בקבוצה שלא הרגישו שדגל מדינת ישראל שבנוי ממגן דוד ומהצבעים של הטלית מייצגים אותם . כאן אני אישית הסברתי שאני כערבייה ישראלית לא מסכימה עם דגל מדינת ישראל לא בגלל שאני לא מסכימה לקיום של המדינה ולא בגלל שאני לא מרגישה שייכת, אלא בגלל שאני מרגישה שהסמל על הדגל לא מייצג אותי (אין לי בעיה עם המדינה זו היא מדינה שלי, הבעיה היא עם הסמל). החברים (היהודים) היו מופתעים מלהבין הסיבה ואף הסבירו שאף פעם לא ידעו למה ערבים ישראלים לא מרגישים שייכם לדגל ועכשיו (אני חושבת) נהיה להם ברור.
זו טעימה קטנה מהמסע וכמה שנשמע פשוט דמיינו עד כמה זה חשוב...
לצערי לא אוכל לכתוב את כל המסע אך כל פעם אוסיף זיכרון אחר...

Mt. Carmel 2011

Our first ascent was on Mt. Carmel, which is the home land of the university of Haifa, were all of us study. It was the physical test that the participants had to pass in order to be accepted to the program. I'm glad I did it, in spite of the injury that I had in my right knee. It was my first experience with such an effort, and I made sure then that it won't be the last.

It was an enlightening experience to see the boundaries between Arabs and Jews melting away in the drops of sweat from each of us. Not only that, but we also cooked together, ate together. slept together and went to the bathroom together (just kidding).

I hope we will be able to share with others the great experience we all had. 

Yours, 

Fireman (the man who makes fires, not the opposite).

View Mt Carmel in a larger map

ציפיות למסע הגדול..מאת ריאן מנאר

לחפש תמונות באינטרנט להסתכל על האתר משנה שעברה להתרגש להרגיש את הדופק עולה ואז שוב יורד כל זה בבת אחת כן זו היא התחושה לפני המסע!
כל מיני שאלות מתרצוצות מה באמת??אני עושה את זה עם אנישים שבחיים לא ציפיתי ש"אסמוך עליהם" לדבר תוך כדי טיפוס המון בלאן על פוליטקה ודברים מאד מאדרגשישם?!מה יהיה!נצליח?כן למה לא!הרצון זה שמוביל אותנו ולא אנחנו מובילים אותו..
יומים לפני המסע אני חושבת כל הזמן על התיזה של המדריכה שלנו "שהטבע עושה את שלו" כלומר הטבע משפיע על בני האדם, אם אני מסתכלת קצת אחורה על ה "מיני מסעים " שטילנו בארץ ולאט לאט העילנו דברים רגישם בצורה שונה מאשר כל דיון שנפתח מולי ודברנו על פוליטקה !הרי בתור ערביה ישראלית "פולטיקה" זה לא  תחום שניתן להתנתק ממנו או לא להיכנס אליו , זה דברים שאנחנו נתקלים בהם באופן יומיומי ב לימודים ,ראינות עבודה, שמחפשים דירה להשכיר כל זהמן בכל זמן נתון .
אני אדבר בשם עצמי, יש לי הרבה שאלות שאני באמת רוצה תשובות , רוצה להקשיב להפנים ורוצה שיקשיבו לי ויבינו אותי ואלי אשקף בדעתי הפשוטה את עמדתם של כמה אנשים כמוני.

היום יום שני יומים לפני המסע אני מתרגשת מלחשוב ולדבר על המסע, אני רוצה להשיאר את הדלת פתוחה לצפיות , רוצה לחזור מהמסע ואז לעדכן אותכם.

Some words about what we have been through... In a nutshell, By Lilach Peer

Our first trip- Carmel Mountains.
We started hiking from Yagur and ended at the University of Haifa, 15 young people who didn't really know each other, climbing up and down with a lot of new energy.
In that trip, some of us experienced for the first time- what it feels having a heavy backpack on your shoulders, sleeping outside in a sleeping bag, eating tons of tuna cans (in that time we still didn't know how to make tuna so delicious) – and walk SO much.
People were thinking- "wow! Look how Rami is making fire…" (back then, we weren't aware yet to Rami's magnificent talent in fire…), "wow, taste this delicious tea" (back then, we couldn’t guess that Ilan will be our expedition's naked chef, including tea every moment and the brilliant "magadara"), and also "wow, look at that… what a scary mountain… there is so much to climb…" (back then, we didn't know that this kind of slopes will consider by us later on as a "piece of cake"…)

Our second trip- Tavor mountain and Dvora mountain.
We started hiking at Yavniel and ended at Dvora mountain. Now, 10 young people, with even more energy than before, learning how to manage in a group, learning more details about each other (like- when does Shadi prefer to be awake at night- for our security, and at the same time- who is exactly the person that snores so loudly at night…).
People were thinking- "Yuval, can you explain something about this place we’re traveling at?" (at that time we started realizing how much information we can get from only one person- about anything related to nature), "Walaa, please stop snoring!!" (this is why knowing each other is so important…).

Our third trip- Meron mountain.
We started hiking at Kadarin Junction and ended at "Beit sefer sade Meron". Still 10 people, with no fear – and the feeling we getting to know each other better and better.
In that trip, Ulfat and Maayan taught us some of the roles of the group- one of us is the leader, one of us is the "garbage man" (e.g., responsible on everything in regard to cleanings), there's a doctor, a chef, and I also suggested that one of us will make the rest of us a free massage (I still think this is the most important role in the group!!).
People were thinking a lot of new things, opinions, experiences that were influenced by our cultures and identities, and a lot of conversations about us as a part of the same group.

I think that from one weekend to another- we learned a lot about ourselves; It starts from the small things, like- now when we want wet wipes, we know that Yaara will be more than glad to give us one (or better more than one, we need to smell good!!..). we know that Manar likes to sleep at night, but not with someone snoring in her ear; we now know, that Yehuda runs to every place where there is an interesting conversations about feelings and relationships between Jews and Arabs; we know that Ulfat needs to eat when she's hungry, and not a minute after, and that Rami is the best man to make a fire, even with no lighter.

But more than that-
We know what are the 10 most important values of each of us in his own life. We know how we feel about living in Israel, and what the difficulties that come with it, and, from one weekend to another, we learn how to manage as one group, that includes every one of us- with his own experiences, knowledge, and preferences.

הרהורים אל המסע אל הקרח מאת אילן אבוטבול

"מה אילן אתה טס לשוויץ? בפרויקט של האוניברסיטה? שוברים את הקרח? אה זה הזה של היהודים וערבים לא? משהו של שמאלנים כזה נכון? מהפורומים האלה שבהם הערבים מטיחים בכם שאתם כובשים ואתם אומרים להם שהם צודקים?..."

אני שונא להסביר דברים לאנשים. תמיד שנאתי, להסביר מה אני לומד (מקרא, "מה אתה דתי? מה עושים עם זה אח"כ?..."), באיזה תפקיד שירתי או היכן עשיתי שנת שירות. כשסיפרתי למכריי על השתתפותי בפרויקט הזה, התגובות היו מונוטוניות מתמיד: יש ערבים, יש יהודים שמאלנים, וביחד מדברים על "הסכסוך". האמת היא, שמקוצר המידע והידיעה למה לצפות, כך גם אני חשבתי. לא יכולתי לפגוע רחוק יותר מהאמת.

יומיים לפני הנסיעה, ההרגשה המרכזית שלי היא של כיף ענק, על שיוצא לי לעשות טיול בנופי המון-בלאן האגדיים, עם אנשים שאני יודע מניסיון של ארבעה טיולים, שנעים לי בחברתם, ושאני מרגיש עמם חופשי להיות עצמי, אולי יותר מבכל מסגרת אחרת שבה השתתפתי עד היום. תחושה זו היא תוצאה של חוויה חיובית מהטיולים הנהדרים שעשינו יחד בארצנו הצחיחה והיפה, אך גם של החומר האנושי המשובח, שמורכב מיהודים ומערבים שהשכילו, ביחד, ליצור קבוצה מגובשת, עד כדי כך שעולה השאלה: איפה הקרח שאנחנו אמורים לשבור?

יש קרח. יש כאן סטודנטים, צעירים שאוהבים לטייל, לצחוק וליהנות, שחציים יהודים וחציים ערבים. היכן השוני? השוני נמצא באותו התחום שבו עוסקים הכי פחות, כי כבני אדם, כיחידים, הערבים והיהודים שאיתי במשלחת מעניינים ומסקרנים הרבה יותר. יוצא שאותו הקרח, הסכסוך, שהוא הנושא הראשון שקופץ לראשו של כל אחד ממכריי ששומע על הנסיעה שלי, מתגמד לעומת היחסים הבינאישיים שהלכו והתרקמו בין חבריי הקבוצה. החציצה הלאומית כמעט שלא הורגשה. יש רצון וסקרנות לדון גם בנושאים ה"רציניים", אלא שהדיונים האלו, אלו שהיו ואלו שעוד יבואו, לא היו דומים למה שחבריי ציפו, ולא דמו למה שאנחנו מורגלים בו. אולי הסיבה לכך היא שיש לנו, כאנשים, דברים אחרים לענות בהם, דברים שלא יוצרים פירוד וחשדנות, אלא קירבה, אחווה וכיף גדול.

تجربتي الشخصية - بقلم: ولاء علي الصالح

أولاً, يسعدني أن أكون أول من يكتب باللغة العربية خلال مشروع كسر الجليد.

هنالك الكثير لأتحدث عنه, لست أعلم من أين أبتدئ ومتى سأنتهي ... ولكن عندما قررت أن أكتب, لم أستطع أن أعبّر عن كل ما رغبت فيه, وعن كل المشاعر التي تكمن في داخلي !!!
خلال الأشهر القليلة الماضية, مررت بتجارب واختبارات لقدراتي من عدّة نواحي, سواء من الناحية الإدراكية, الناحية الثقافية الفكرية, وبالطبع لا يخلوا الأمر من الناحية الجسدية.
في بداية المشروع, لم يكن من السهل أبداً التحدث في كل الأمور, فعلى الرغم من رغبة جميع المشتركين في تقبل الآخر, بيد أنّه ساد الجوَّ توترٌ ملحوظ.
بعد رحلتنا الأولى إلى جبل الكرمل في حيفا, أدركت أن الصعوبة التي ستواجهني لن تكون من الناحية الجسدية, فرغم صعوبة مسار المشي, ورغم أنها كانت الرحلة الأولى في حياتي من هذا النوع (التخييم في احد الأحراش...دون السرير الدافئ وطعام أمّي الشهي), إستطعت بلوغ الهدف.
ولكن من الناحية النفسية, ما زال هنالك حاجزٌ بيننا والذي تولدّ نتيجةً لأفكارنا المسبقة تجاه الغَير.
رويداً رويداً, خلال الرحلة, تمكنت من التعرف أكثر إلى المشتركين, إلى اهتماماتهم, هواياتهم ومعلومات أخرى, لكن لم نستطع بعد من إطلاق العنان لأنفسنا في التحدث بحرية عن كل ما يشغل بالنا.
مع مرور الزمن, ما بين لقاءات التحضير لرحلاتنا, وبين خوض الرحلات, أصبح بالإمكان التحدث عن الكثير من الأمور ووجهات النظر المختلفة, وأريد أن أشدد على أنّ اللغة التي جمعتنا كانت لغة الحوار والتي رسخت أكثر وأكثر العلاقة بيننا كأفراد مجموعة واحدة.
بغض النظر عن الصعوبات التي ذكرت في الأعلى, لا بدّ من ذكر أنّه كان هنالك الكثير من المرح والضحك خلال المشروع, كلٌ منّا اكتسب شيئاً من خبرة الآخرين وأضاف نكهةً خاصة إلى المجموعة. ولم أجد أكثر من صورة القوس الروماني الذي بنيناه معاً في رحلتنا الثانية إلى جبل الطور وسلسلة جبال الناصرة, لتجسدنا كمجموعة تحت سقف إطار مشترك يوحدنا.

اليوم, وبعد المغامرات التي خضناها معاً, وبانتظار رحلتنا إلى جبال الألب تلهفاً, أريد أن أشكر: ألفت, معيان, رامي, شادي, يوفال, يهودا, يعارا, منار, ليلاخ, وإيلان على التعاون المتبادل بيننا كمجموعة واحدة...
" الواحد من أجل الجميع, والجميع من أجل الواحد. "

מילים על הפרוייקט מאת יובל

לא אשקר לכם, מעולם לא אהבתי מוסיקה ערבית, המקצב המשונה והשפה הלא מובנת מביאים אותי בכל פעם שאני מחפש תחנה ברדיו ונתקל במוסיקה ערבית מיד להעביר לתחנה אחרת.
כאשר פגשתי את חברי המשלחת הערבים הם נראו לי כמו כל אותם סטודנטים ערבים שאני רואה בכל יום במסדרונות האוניברסיטה שעל אף הסקרנות, מעולם לא היה לי על מה לדבר איתם או לפחות את האומץ לעשות זאת. במפגש הראשון היו הרבה חיוכים נבוכים ולא מעט חשדנות באוויר. אומנם באתי מרצוני לתוכנית אבל לא יכולתי לשלוט במחשבותיי אלו.

קצת מצחיק עבורי להיזכר איך כבר בטיול השני הרגשתי שאנו כבר מכירים חודשים ושזהו הטיול העשירי בערך שלנו יחד, אך עם זאת עדיין ליוותה אותי תחושה שגם הר געש רדום, הוא בסך הכל ישן ובסוף עוד יתעורר ויתפרץ.
כך עבר עוד טיול ועוד מפגש וביניהם דיברנו לאט לאט גם על הנושאים הכואבים והרגישים שמתחבאים בחברה הישראלית בין היהודים לערבים. אין זה קל לשמוע לפעמים את דעותיו של ה"צד האחר", לפעמים נדמה שהדברים הכי חשובים ו"קדושים" כביכול לנו היהודים בישראל, מאוד שנויים במחלוקת ומעוררים תרעומת בקרב ערביי ישראל כמו למשל השירות בצה"ל וציווינוה היהודי לכאורה של מדינת ישראל. אך להפתעתי הרגשתי שדווקא ככל שאנו הולכים ומעמיקים את הדיאלוג, במיוחד בנושאים השנויים ביותר במחלוקת, אני מגיע לידי הכרה שלמרות כל זאת כלל לא מדובר כאן בהר געש על סף פיצוץ אלא קושי קצת מים חמים, שגם אותם ניתן לצנן בעזרת זרם קר של דיאלוג.

אין לי אשליות שמסע זה יגשר מעל כל המחלוקות והפערים שבין היהודים לערבים בחברה שלנו ואין זה אומר שמחר אארוז את המזוודה, אשים כאפייה על הראש ואעבור לכפר השכן, אך ללא ספק אני חושב שיש צורך להכיר את השותפים שלנו בחברה הישראלית, את דעותיהם, השקפת עולמם וכן גם את הביקורת והאמת הכואבת שלהם על המציאות שלנו.

בסוף השובע האחרון נסעתי יחד עם שניים משותפי למשלחת, אומנם הם ערבים, שפתם אחרת ודתם שונה, אך מעל הכל הם חברים. חברים שאפשר להיות פתוח איתם, לדבר על הכל מבלי להרגיש חשש או להיות נבוכים. בזמן הנסיעה התנגנה לה מוסיקה מתחנה המשדרת בערבית, אך לי כבר לא היה הרצון להעביר מיד למשהו אחר. הצלילים הללו כבר לא משהו זר ומאיים, כיום שאני שומע מוסיקה בערבית ואין אני חש צורך גבה להרים כי המוסיקה הזו היא המוסיקה של החברים.

יובל

מילים על הפרויקט מפי יהודה אורן

שוברים את הקרח, מסמל בעיני את הרצון לפגוש את האחר, לשמוע אותו, להבין אותו, וליצור תקשורת עם מינימום רעשים ברקע. ישנם רעשים שבאים מבחוץ, כגון רעש יכול להיות פלאפון שמצלצל, עבודה לאוניברסיטה שצריך להגיש אותה למחר ועוד לא התחלת אותה, שגרת היום יום שמלאה במחויבויות, וישנם רעשים שבאים מבפנים, שהוא הרעש הרגשי, כמו רגשות של כעס ופחד אשר עולים במפגש עם הלא מוכר, עם תרבות חדשה, וגם שפה שאינך רגיל לשמוע ביום יום. אז איך מתמודדים עם כל הרעשים, הרעשים שבאים מבחוץ נעלמים כשאנחנו עוזבים את המוכר, הבנוי, והאורבני, אל מחוזות טבעיים יותר, בלי פלאפונים, מחשבים ניידים, קיוסק בכל פינה, הקצב המהיר שבו אנו נוהגים בשגרת החיים נעצר.

לאסקימוסים יש שבעה מילים שונות המתארות את המילה שלג, לכן אם בן אדם מהפרויקט, יגיע להיכן שיש אסקימוסים והוא ישאל האם אפשר להחליק על השלג (בהנחה ויש לו מחליקיים), לא ידעו מה ואיך לענות לא, כי להם יש שבעה שונים סוגים של שלג, יש שלג שבכל רגע יכול להפשיר, יש שלג קשה שאי אפשר לבקע אותו, יש שלג חצי כוח, שדרכו עושים חורים לדוג דגים, ועוד סוגות נוספות של שלג. חוסר הבנה של מילה אחת יכול להשפיע המון על ההבנה שלנו זה את זה, אז חוסר הבנה תרבותי, או חוסר הבנה דתי, יכולים ליצור חומות גבוהות מאוד בין הצדדים. כדי לתקשר ולהתגבר על החומות צריכים קודם כל סבלנות והבנה, אחר כך צריך להבין את התרבות, השפה, ודרך העיבוד הרגשי שייחודית לכל אדם, ואולי אז נוכל להתגבר על הרעשים שבאים מבפנים וליצור תקשורת טובה.