עדכון ראשון בעברית - נכתב ע"י גולן שלוי

לא ברור לי איך זה קרה או איך להתחיל להסביר את זה אבל אני יושב כרגע על מרפסת עץ בבקתה בכפר קטן כשלנגד עיני הרים מושלגים, מדרונות ירוקים, נחלים שוצפים, צוקים חשופים ואין לי עוד מילים לתאר את זה. הניסיון הראשון לעכל את מה שקורה כאן היה כמובן בטרמינל, כולם הגיעו בזמן, טוב נו... לא כולם, שירי (הידועה בכינויה שיקי) החליטה לא רק לאחר בחצי שעה אלא גם לא לענות לאף טלפון של אף אחד. התחלנו צ'ק אין בלעדיה מה שכמעט ועלה בחייה של אולפת, בעודנו מתחילים להחוויר ולהעביר מזוודות צצה לה שיקי עם בעלה דניאל- שמחה וטובת לב. לאולפת חזר הדופק.

כל אחד קיבל חולצת צווארון לבנה ויפה (פעם ראשונה ששקופי לובש חולצת צווארון, ועוד לבנה, והוא החליט לשמור אותה לחתונה שלו, שכולנו בונים על זה שתהיה בקרוב) כל תורמי ונדבני הכספים מיוצגים עליה ועל השרוול בקטן הכתובת – מון בלאן 2010. זהו אנחנו משלחת, נכנסים אל הלא נודע לידיהם של שוויצרים לא מוכרים להרפתקה לא ברורה ובטח אחת הקשות שנעשה בחיינו. הלא נודע הזה קצת מלחיץ – מעכשיו נאכל כשיאמרו לנו, נישן כשיתנו לנו ונטפס כשיבקשו יפה... מלחיץ אבל מרגש ברמות שעוד לא חווינו.

עם החולצות כולם מזהים שיש פה משהו שונה- שואלים שאלות, מתעניינים, מפרגנים. קבוצה של סטודנטים לתואר שני מהבין תחומי שנוסעים לעשות קורס במשפטים בשוויץ, מזהים את לובנא – נציגתנו מהבני-טחונים, הם נורא סקרנים ואנו מספרים להם ולכל מי ששואל – זה חלק מהרעיון, חלק מהשליחות, חלק ממה שאנו עושים כאן – מעבירים מסר!

זהו, אחרי ששאדי רוקן את הדיוטי פרי התחלנו במסענו הארוך – מטוס לציריך ומשם טיסה לזנבה (גם שם שאדי לא שכח לבדוק את הדיוטי פרי) ומשם שעתיים בין ההרים, כשירח מלא ואורו החלוש מרמזים קלות מה מצפה לנו מחר- באור יום.

מאלכ שכבר בישראל היה אחראי שלא תהיה חריגה של מעל ל-3 שניות בזמנים שהקצבנו לעצמנו בטיולים לא שכח לתזמן גם את הטייסים והנהגים השוויצרים ולמרבה ההפתעה מסתבר שהשוויצרים עומדים בזמנים..

בטיסה בין ציריך לז'נבה היה מעונן, מה שלא ממש הפריע למון בלאן שפשוט התנשא גבוה מעל העננים, מרשים, גדול, מושלג, מואר באור שקיעה ובעיקר גבוה- מחזה מרהיב שכמעט וגרם לנדים לקחת את הטיסה הראשונה חזרה לארץ..

שעתיים נסיעה לאורך אגם ז'נבה- הגדול ביותר באירופה לפי מה שאמר מאלכ, שמתוקף היותו יושב קדימה הפך למדריך הקבוצה, כמובן בעזרת נהגנו שגר 35 שנה בשוויץ אך במקור מי-ם ומדבר ערבית כשפת אם.

אדרנלין והתרגשות אשר מהולים בקצת חשש מהלא נודע גרמו לנסיעה להיות אחת מרגעי הפתיחות המוגזמים ביותר שהגענו אליהם, אבל יש דברים שעדיף שיישארו במשלחת, ורק נספר שלא הפסקנו לצחוק שם אחד מהשני ואיך לא אחד על השני (ועל בנות זוגם) (אה... ושיקי ישנה).

הגענו לבקתה, פרקנו את הציוד ונכנסנו לשוק, לא ברור לי איך לתאר בקתה אלפינית, אבל אולי גן עדן לא יהיה רחוק מהמציאות. אכלנו מרק חם שהכינו השוויצרים הכול-כך נחמדים שמארחים אותנו.

יום מרגש ומיוחד אך לא רק בגלל המשלחת והטיסה – לשאדי יש יומולדת 24 היום, וכך בלילה התאספנו כולם בחדר קטן בקומה העליונה לאחל לאיחולים חמים לשאדי ולחגוג את היומולדת ההזויה הזאת בתוך בקתה בשוויץ.

השוק האמיתי היה בבוקר כשפתחנו את דלת המרפסת וראינו את הנוף שרק עדשת מצלמתו של תומר תוכל אולי להעביר את עוצמתו (תומר, דרך אגב, הוא זה שאף פעם לא רואים בתמונות מכיוון שמתוקף היותו הצלם הוא מצלם את כולם ואין מי שיצלם אותו).

א.בוקר- ביצים, סלט, גבינות, ריבות ולימוד כמה מילים חדשות בערבית- מנהג שהחלטנו להתחיל באופן קבוע, אולי יום אחד הדיונים בינינו יתנהלו בערבית (עם שקופי שנה הבאה ואיתי עוד 43 שנים), התיישבנו למפגש ראשון, התחלנו שוב בברכות לשאדי, הפעם עם עוגה שסבתא של גולן הכינה ושבאופן מפתיע שרדה את הטיסה.

באופן מפתיע גם לשוויצרים הייתה מתנה לשאדי, אבל לא רק לשאדי אלא לכולנו. וכך קיבלנו אולרים שוויצרים במארז מהודר שאף שורד אלפיני לא היה מתבייש לשלוף כפתרון לכל בעיה. השוויצרים קיבלו מאיתנו מתנות קצת יותר צנועות כמו שעון עם תמונתנו מתנוססת בתוכו (לתת שעון לשוויצרים זה קצת כמו לתת קרח לאסקימואים לא? אבל העיקר התמונה), חולצות משלחת, סיכות, דגלים, כובעים של אוניברסיטת חיפה ועוד דברים קטנים. לאחר הבהרות והסברים לגבי העתיד הלוט בערפל, התבקשנו להוריד את הציוד שאיתו אנו מתכוונים לעלות להר לבדיקה קפדנית ומדוקדקת לגבי טיב הציוד. דרישות הציוד הבהירו לנו טוב מאוד, פעם נוספת, עד כמה זה לא משחק ילדים הטיפוס הזה (סתם, אמא אני אומר את זה בשביל הרושם, תכלס זה ממש משחק ילדים)

בצהרים הקראתי לכולם את שכתבתי (בעודנו אוכלים לחמי בוטיק עם גבינות עזים וירקות), שיקי טוענת שזה ביזיון שכל מה שהיה לי לכתוב עליה זה שהיא איחרה וישנה במיניבוס, אז שתדעו שהיא חתכה את הגבינות ממש ממש, אבל ממש יפה היום בארוחת צהרים.

אחרי א.צהרים יצאנו לסיבוב ראשון באזור ולא, זה לא היה בירידה- איזה מקום.

 אחרי עליה של שעתיים וירידה של שעה חזרה כולל משחק חימום (היה ממש קר שם למעלה) שכלל ריקוד טיפשי בזוגות שכל זוג היה צריך להמציא, אכן כן, אולפת הביאה אותנו לרמות השפלה עצמית שלא הכרנו (שקופי ושיקי רקדו כמו קופים וזו רק דוגמא אחת)

חזרנו לכפר La Fouly  , נכנסו לחנות ציוד הטיפוס וכל אחד קיבל נעלי הרים מאסיביות, דוקרנים לקרח, וגרזני טיפוס, זהו אנחנו מוכנים, אולי לא לטיפוס אך בהחלט לארוחת ערב!!!